רבים נחשבים לטחנת הסוכר המצליחה ביותר בקניה, חברת מומיאס סוכר הייתה אסון שחיכה לקרות. רבים ציינו כיצד חברת מומיאס סוכר הייתה מבצר בהריסות שהיא תעשיית הסוכר של קניה, רק שלא היו מודעים לכך שזה רק עניין של זמן. כמו שאמרו החכמים הזקנים, "Ukiona cha mwenzako cha nyolewa, tia chako maji". הפתגם אומר שאם אתה רואה את ראש השכן שלך מגולח, ראשך בקרוב יעבור אותו דבר - לכן כדאי שתרטיב את ראשך לגילוח חלק יותר, אחרת תאלץ לעבור גילוח כואב, יבש.
אבל מה מפריע לתעשיית הסוכר של קניה? תעשיית הסוכר בקניה נמצאת במצור חוקי. הבעיה הקנייתית הטיפוסית של המצאת חוקים להתמודדות עם בעיה ניכרת כאן. רבים ממפעלי הסוכר של קניה נמצאים בבעלות הממשלה, וירדו אט אט תחת ניהול כושל ושחיתות. מינוי מקורבים פוליטיים וניהול שבטי לחברות כאלה פירושו שמתמנים אנשים לא מוסמכים להוביל את החברות הללו.
אותה הנהלה בקושי יכולה להתאפק לטבול את האצבעות בצנצנת הסוכר, ובסופו של דבר אוכלת את המפעלים לאט לאט לרמה שבה הם לא יכולים לפעול, או אם הם יכולים לפעול, לעשות זאת בעלויות גבוהות מאוד. במקומות אחרים, תעשיות סוכר במקומות אחרים נמצאות בבעלות אנשי עסקים שדואגים להם היטב, רק אוכלים רווחים. כדי להגדיל את הרווחים, מפעלי סוכר במדינות אחרות מנוהלים בעלויות נמוכות יותר וביעילות גבוהה יותר, שממקסמת את העלויות תוך ניסיון לשמור על המוצר שלהם במחיר משתלם ככל האפשר במטרה להילחם במתחרים.
זה הביא בסופו של דבר למצב שבו אתה יכול איכשהו לשכנע ברזילאי דובר פורטוגזית למכור לך סוכר, באנגלית הפגועה בשפת האם שלך. לאחר מכן תעלה על הסוכר על ספינה, שם הוא ישה 6 חודשים בים הפתוח, ועוד חודש בערך בנמל הלא יעיל של מומבסה. לאחר מכן הוא מועמס על משאית לניירובי, במחיר יקר יחסית. כשהם מגיעים לניירובי, הקנייתים עדיין ימצאו את הסוכר שלכם זול יותר מסוכר מחגורת הסוכר של קניה, במרחק של רק כמה שעות מניירובי.
כשהאמת המרה על כך התחוור לנו, החקלאים האומללים שלנו בכו קשות, והפוליטיקאים שלנו החלו להעלות הילוך באופן תגובתי. עם כולם להוטים להמשיך לאכול, נמצא פתרון "win-win" מוכר. היינו מביאים חוק האוסר או מגביל את יבוא הסוכר, כדי להגן על "החקלאים שלנו" ועל מפעלי משלמי המסים. גאוני, נכון? שגוי. בקניה, החוקים מיועדים לעניים, העשירים רואים בחוקים רק הצעה שהם יכולים לבחור לקיים או להתעלם.
ככל שהעלות הלא יעילה של ייצור הסוכר של קניה עלתה ועלתה, ההבדל בין המחיר של סוכר מתוצרת קניה לזה של סוכר מיובא גדל. החבר'ה שנוהגים במכוניות גדולות בגוון כהה הבינו שאם הם יכולים איכשהו לייבא סוכר לשוק הקנייתי, ולמכור אותו במחיר קנייתי, אתה יכול להכפיל את כספך מהר יותר ממה שהיה יכול נביא על ידי הבטחה לפעול כמתווך אלוהים.
בינתיים, אלשבאב, כל הדרך בסומליה, הבין שאם הם יוכלו לייבא סוכר ולמכור אותו בקניה, הם יוכלו בקלות לממן את המלחמה שלהם בקניה. בקניה הם מצאו שוק מוכן לאנשי עסקים שמוצאים שסוכר אמצעי מהיר להתעשר. הסוכנויות הממשלתיות שנועדו לקיים את האיסור על סוכר מיובא לא נראו בשום מקום. הם תפסו מחסה מהכסף שירד עליהם כשוחד.
אחרי הכל, אם מישהו מטיח לך על הלחי, עם שוחד, אתה מציע לו את הלחי השנייה... זה לא נעצר כאן. אלה שמונו לנהל את מפעלי הסוכר שלנו גילו שאם הם ייבאו סוכר ויארזו אותו מחדש כסוכר מקומי, הם יצטרכו להישאר ערים כל הלילה רק לספור את כל הכסף שנכנס. לפיכך, חוק להגנה על תעשיית הסוכר בקניה רק הביא לקנייתים חסרי ישע שנאלצו לשלם כפול ממה שהם צריכים עבור סוכר.
החקלאים העניים שהיו אמורים להיות מוגנים על ידי החוקים חייבים כעת מיליארדים על ידי מפעלי סוכר. הקנייתים עדיין מתבקשים לגרש מיליארדים כדי לחלץ את מפעלי הסוכר הללו, לקראת מחזור ההתמוטטות הבא והבלתי נמנע שלהם. יתר על כן, קניה, בהיותה חלק מקומסה, חייבת לאפשר למדינות שכנות למכור את הסוכר שלהן בקניה. עם זאת, קניה ביקשה ללא הרף להאריך את המועד, שנה אחר שנה, במסווה של לעשות סדר בתעשיית הסוכר שלנו.
אדם מוצא את עצמו בקינוח, בלי מים, וגם לא אוכל, תקוע עם כל חפציו. למרבה המזל, האיש נמצא על ידי מסוק, שיכול לחלץ אותו, אך האיש נאלץ להשאיר את חפציו במדבר. האיש טוען שהוא לא יכול לעזוב את חפציו שכן הוא יישאר עני. המסוק עוזב, והאיש הולך לאיבוד במדבר. מסוק נוסף מגיע, ועוד אחד, אבל האיש עדיין לא מוכן לנטוש את חפציו. האיש הזה הוא קניה.
הגיע הזמן שממשלת קניה תעזוב את תעשיית הסוכר לחברות סוכר פרטיות, ותאפשר לחברות או יחידים אחרים להשתלט על מפעלי הסוכר הכושלים. יש לבטל גם חוקים המגנים על תעשיית הסוכר, לצד אלה הקובעים כיצד ומי יכול לנהל מפעל סוכר. החוקים הם רק פתח דק שמנסה לעצור מבול סוער של סוכר זול מכל מקום אחר מלבד קניה. המרוויחים היחידים הם אנשי העסקים הערמומיים והחזקים, שאוכלים בשמנו.
כאילו לא למדנו לקחים, אותו בלגן עומד לחזור על עצמו בתעשיית התירס, שם הממשלה מקימה תעשיות טחינת קמח כדי "להגן על הצרכנים". יבוא תירס אסור גם כדי "להגן על החקלאים", והמועצה הלאומית לדגנים ולתוצרת בבעלות ממשלתית, שהיא קונה מרכזית של תירס, עתידה להפוך לטוחן. דה ז'ה וו, שמעתם משהו דומה בעבר, נכון? כאמור, ההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה למי שלא מצליח ללמוד ממנה.